תקציר הלכות ומנהגים בבית האבל
הרב איתן וייס- מזכיר המועצה הדתית אפרת/
מבוסס על ספר 'מעולם ועד עולם'[1]
נר נשמה:
- נהוג להדליק נר נשמה בבית האבל,לעילוי נשמת הנפטר במשך שבעה ימים (גם אם האבלות נפסקת מוקדם יותר בגלל יום טוב וכיו"ב).
- מדליקים נר שמן או שעוה ובעת הצורך ניתן להסתפק בנר חשמלי.
משמעות הנר– על פי הפס' "נר ה' נשמת אדם…"[2]
קריעה (מאחר ויש הסוברים שהקריעה היא מן התורה): אם עדיין לא התבצעה הקריעה כראוי, יש לבצעה שוב במשך ימי השבעה (כ-8 סנטימטרים כלפי מטה, על הורה בצד שמאל, על שאר קרובים בצד ימין). לגבי השאלה אם יש לברך שוב יש להתייעץ עם רב .
כיסוי מראות ותמונות:
- א. נהגו לכסות את המראות בבית האבל.
- ב. בזמן התפילות יש לכסות את התמונות שמתפללים כנגדן (כדרישת ההלכה לכל מתפלל/ת בכל תפילות השנה).
הסיבה– אסור להתפלל כנגד מראה משום שנראה כמשתחווה לבבואה שלו[3]. טעם נוסף,שלרוב המראה משמשת ליופי הגוף ובבית אבל מתאבלים על הגוף שעתיד להרקב.
ברכות לעילוי נשמה:
אצל עדות המזרח נהוג להגיש כיבוד קל למנחמים כדי שיברכו עליו לעילוי נשמת הנפטר, אך אין זו חובה.
סעודת הבראה:
- א. אחר הקבורה אין לאבלים לאכול סעודה ראשונה משלהם, אלא שולחים להם (שכניהם או קרוביהם) אוכל לסעודה זו, הנקראת סעודת הבראה, אם לא הביאו להם יכולים האבלים לאכול משלהם.
- ב. נהוג לשלוח פת (לחמניה/פיתה) או עוגות (בייגלה) עגולות וביצים קשות קלופות או עדשים. המאכלים ה'עגולים' מסמלים את האבל ש'אין לו פה'.
- ג. לרוב הדעות מותר לאבלים לשתות (מים, קפה, תה) משלהם גם לפני סעודת ההבראה.
- ד. בערב שבת אחר הצהריים אין מקיימים סעודת הבראה (מאחר ואין אוכלים סעודת קבע לפני כניסת השבת).
- ה. בערב פסח מסוף זמן אכילת חמץ אין מקיימים סעודת הבראה.
- ו. בחול המועד, חנוכה ופורים מקיימים סעודת הבראה, אך לא בביצים ועדשים אלא במאכלים רגילים.
תפילות:
- נוהגים להתפלל בבית בו נפטר המת/מקום ישיבת האבלים, משתי סיבות:
- התפילות במקום בו נפטר המת הינם חסד עם הנפטר ועם האבלים.
- כאשר ישנם אבלים (גברים) החייבים בתפילה בצבור ובשל האבלות אינם רשאים לצאת מביתם.
כאשר שני התנאים אינם מתקיימים, מעיקר הדין אין צורך להתפלל עם האבלים (אבלות).
- אבל מצטרף למנין גם ביום הראשון לאבלות (למרות שאינו מניח תפילין).
- אבלים שאין להם מניין בביתם, נהגו ללכת לבית הכנסת גם בימי חול.
- המנהג המקובל אצל האשכנזים וחלק מעדות המזרח שאבל על אביו ואמו משמש כשליח הציבור, אולם אבל על שאר הקרובים עושה כן רק כשאין שליח ציבור אחר.
- ערבית של שבת: אומרים קבלת שבת בבית האבל, אך אין אומרים ברכת 'מעין שבע'.
- במוצאי שבת אומר האבל: 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' לאחר מכן, חולץ מנעליו ומתפלל ערבית. יש הנוהגים לחלוץ מנעליו לאחר ערבית[4].
- בתפילות בבית האבל ישנם מספר שינויים והוספות:
- אין אומרים תחנון בבית האבל . אם האבל מתפלל בבית הכנסת (כאשר אין לו מניין בבית וכדו') – אומרים תחנון ורק האבל אינו אמר, אא"כ האבל חזן בבית הכנסת ואז גם הציבור לא אומרים תחנון.
- אין אומרים 'א-ל ארך אפים, למנצח… יענך ה', וב'בא לציון…' מדלגים על הפסוק ואני זאת בריתי ואומרים את ה-'יהי רצון …' שלאחר קריאת התורה.
- בענין נשיאת כפיים חלוקות הדעות. המנהג המקובל באפרת שהכהנים עולים לדוכן.
לדעת הרב עובדי'ה יש לומר ברכת כהנים בבית האבל, אולם האבל עצמו אינו נושא כפיו (אא"כ כבר קראו כהנים לפני שיצא לחדר אחר)[5].
נהוג שבסיום תפילת שחרית וערבית (או מנחה, על פי המנהג) מוסיפים פרק מ"ט בתהלים: למנצח לבני קרח מזמור. במוצאי שבת ובימים שאין אומרים תחנון מוסיפים פרק ט"ז: מכתם לדוד. בשבת,בחול המועד ובפורים אין אומרים את המזמורים הללו[6].מנהג עדות המזרח לומר 'אשכבה' בסיום תפילות שחרית ומנחה (לפני השקיעה).
- הלל בראש חדש ובחנוכה: מעיקר הדין אין אומרים בבית האבל ושאר המתפללים ישלימו אחר כך, אולם המנהג שהשתרש הוא שהאבלים יוצאים לחדר אחר והמתפללים האחרים אומרים הלל.
- אומרים אבינו מלכנו בעשרת ימי תשובה ובתעניות ציבור.
- סליחות:אומרים עד זכור רחמיך ומדלגים ואומרים רק 3 פסוקים ראשונים משמע קולנו ומפסיקים.
